בחזרה לחיים

היה זה אחד הימים שרישומו נחרת עמוק במוחי ומידי היזכרי בו, עולות דמעות בעיניי.

עסקתי בעבודת חרוזים בסדנא של מרכז השיקום, לחדר נכנס איש צעיר שדחף כיסא גלגלים ובתוכו ישבה אישה צעירה שעין אחת שלה הייתה מכוסה בפלסטר ופניה מעוותות במקצת.

בעינה הגלויה סקרה את הנוכחים ואת החדר, אך לא גילתה עניין רב. האיש התקרב אליי והושיב את האישה לצידי. הוא עמד בצד והתבונן בה. ניכר היה שהוא דואג לה. מידי פעם ניגש ושאל אם נוח לה. היא נעה בכיסא מצד לצד חסרת סבלנות וכעבור זמן קצר ביקשה לצאת. במפגש הבא היא ישבה שוב לידי. תחילה לא פצתה פיה רק הסתכלה ולא עשתה דבר. לאחר מכן סיפרה שהיה לה גידול סרטני בראש והיא עברה ניתוח להוצאתו. כעבור ימים אחדים כאשר שבתי למחלקתי, לאחר טיפול פיזיותרפיה וחדר כושר סיפרו לי האחיות שמישהי ממחלקה אחרת שאלה עליי, הן לא ידעו לומר מי היא.

אחר הצהריים הגיעה אליי אותה אישה צעירה יחד עם אותו איש ואמרה: " העגילים שהכנת יפים, את מוכנה ללמד אותי להכין כאלה?את חושבת שאצליח לעשות זאת,זה לא קשה?"

עודדתי אותה וקבענו לשעה 6 בערב בקפיטריה. "אני לא זוכרת את הדרך" היא אמרה ,מלווה באותו אדם. האיש שהביא אותה יצא החוצה. הפעם הייתה רגועה יותר. התחלתי להסביר לה כיצד להשחיל חרוזים ואת מלאכת הסריגה, אך התברר שהתהליך לא יהיה פשוט כלל ועיקר. הראיתי לה היכן יש נקבים שלתוכם מכניסים את המסרגה ואפילו איך להחזיק מסרגה נכון, דברים שבעבר כך סיפרו לי, הכירה היטב. לאט ובסבלנות רבה נטלתי את ידה ויחד איתה התחלתי לסרוג. תוך כדי כך התפתחה שיחה, במהלכה נודע לי שלאחר הניתוח זיכרונה נפגע במידה ניכרת. היא לא זכרה שהתחתנה ושנולדו לה תאומים היא חשבה שהאיש שנמצא עימה הוא עדיין חבר שלה וכיוון שטיפל בה במסירות רבה, כך סיפרה, רצתה להציע לו נישואין. בעלה הביא אלבומי תמונות בתקווה שהם יזכירו לה את אירועי החתונה והולדת הילדים. בסוף אותו ערב הצליחה להבין כיצד משחילים חרוזים ואף לסרוג מעט. בעלה לקח אותה חזרה לחדרה. נסענו הביתה לחופשת סוף שבוע. עם השיבה למרכז השיקום, היא באה אליי כשחיוך רחב נסוך על פניה ואמרה: " הצלחתי לסרוג זוג עגילים ומסרתי אותם לאימי ששמחה בהם מאוד. אמי אמרה לי שיש שיפור ניכר במצבי והיא גאה בי". התחושה שעזרתי ולו במעט לאותה אישה צעירה להאמין בעצמה וביכולותיה הסבה לי שמחה וקורת רוח.